פרשת השבוע מסיימת את הפרשיות שעסקו במלאכת המשכן.
מיד בתחילת הפרשה מוסר משה לבני ישראל דוח הכנסות והוצאות,
"אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן"

משה רבינו שקיבל את נדבות העם לבניית המשכן וכליו,מגיש לציבור דוח מפורט מה נעשה בתרומתיהם.

השאלה היא,מדוע יש בכך צורך ?
וכי משה רבינו שהוריד להם את הלוחות מהשמיים,חשוד ח"ו על הממון ?

ובכלל…כשמעיינים בפסוקים,בדוח של משה רבינו,רואים מיד שהדוח אינו שלם,

כשמשה מזכיר את הכסף והנחשת הוא נותן פרוט מדויק כמה התקבל ומה נעשה עם אותן תרומות
למשל תרומת הנחושת:
"ונחשת התנופה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל,
ויעש בה את אדני פתח אהל מועד ואת מזבח הנחשת ואת מכבר הנחשת אשר לו ואת כל כלי המזבח ,ואת אדני החצר סביב ואת אדני שער החצר ואת כל יתדת המשכן ואת כל יתדת החצר סביב"
אבל כאשר משה מזכיר את הזהב,הוא נותן פרוט כמה נכנס ,אבל אינו מזכיר מה נעשה עם אותו זהב
אם כך,מה התועלת באותו דוח אם אינו שלם ??

מעשה שהיה,כך סיפר הרב זילברשטיין,
בבחור ישיבה שפרק עול ועזב את שמירת המצוות.
אותו בחור עבר לגור יחד עם בן דודו החילוני. למרבה הצער, העניינים הידרדרו והוא התארס עם בחורה לא יהודיה.
בן דודו החילוני לא הסכים לאותו "שידוך", אבל לא הצליח לשכנע אותו לבטל את האירוסין.

בכל זאת, הוא הצליח לשכנע אותו שמכיון שהוא עכשיו מתנתק מהעם היהודי וממשפחתו – לפחות שילך ,ויגיד להוריו בשיחה פנים מול פנים מה התוכניות שלו.
הבחור השתכנע והזמין את עצמו לשבת אצל הוריו לפי "התנאים שלו".
הוא בילה את ליל השבת בעישון על המרפסת, וביום השבת חזר הדבר על עצמו.

בשבת בצהריים אביו ניגש אליו והזמין אותו להצטרף לשיעור שהוא הולך אליו, אותו מוסר הרב אהרון לייב שטיינמן זצ"ל.

בצעד מפתיע, הבחור הסכים.
אחרי השיעור הביא אותו אביו לרב שטיינמן להגיד שבת שלום, והודיע לגדול הדור שלמרבה הצער בנו אינו שומר שבת.
הרב שטיינמן הביט בו ושאל,
"כמה זמן אינך שומר שבת?".הבחור ענה
"שנתיים"."ובמשך הזמן הזה היה לך הרהור תשובה?" "כן, בערך ארבע פעמים". "ולמשך כמה זמן הרהרת בתשובה בכל אחת הפעמים?". "בערך 10 דקות".
"אה..,אז יוצא שלמשך 40 דקות במשך השנתיים האחרונות היית במצב של 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', ועל כך אני מקנא בך. שבת שלום".

הבחור הלך הביתה וחזר לדירה של בן דודו. המילים של הרב שטיינמן לא נתנו לו מנוח. הוא ביטל את האירוסין, ומשם העניינים התגלגלו, עד שכיום הוא ב"ה שומר תורה ומצוות.

הרב שטיינמן לא דיבר מהשפה ולחוץ,הוא התכון למה שהוא אמר.
אותן ארבעים הדקות שוות הון.
אותן ארבעים הדקות במשך שנתיים שלנו נראות כבטלות בשישים,
הרב שטיינמן זיהה אותן כיהלומים.
כל אדם מהמקום שלו,גם אם הוא כעת ירוד
עדיין מה שמצליח לתת לבורא עולם שווה הון.

לפעמים ישנן תקופות שבהן מרגישים קצת ריקנות,מן דשדוש שכזה
תקופות שבהן משתדלים לעשות…אבל זה לא מספק
תקופות שבהן המצוי לא תואם את הרצוי.
התחושה שלנו היא שאותו מצוי אינו יקר ובעל ערך
אבל..ההפך הוא הנכון
דוקא אותם המעשים שנעשים מתוך אותה תקופה,מתוך אותו הקושי,שווים הון.

עם ישראל כשנצטוה על מלאכת המשכן,התנדבו ותרמו את כל הנדרש.
אבל…העשירים תרמו זהב, והעניים תרמו כסף ונחושת.
משה רבינו חושש שמא אותם אלו שתרמו את פרוטות הנחושת,יכנס בליבם התחושה כי תרומתם אומנם היא מ"המצוי" ,אבל אולי לא מ"הרצוי".
מה נחשבת תרומתם לעומת הזהב שתרמו העשירים ?
לכך מוסר משה רבינו דוח.
משה רבינו מציין את תרומת הכסף והנחושת שנכנסו לקופה , ומיד מציין את הכלים והדברים שנעשו עם אותן התרומות.
כי הוא רוצה לייקר בעיני העם את אותן
התרומות.
אומנם תרמת רק נחושת,אבל במצב שלך זה מה שאתה יכול לתת, דע לך שזה שווה הון.
ראה מה נוצר במשכן מתרומתך.

לכך כאשר משה מציין את הזהב,הוא מציין רק את ההכנסות,
אין צורך לפרט מה נעשה מהזהב,כי תורמי הזהב לא נמצאים תחת אותו החשש.
יש צורך להבליט את תרומת הכסף והנחושת.

ואם הגענו עד כאן,אז עוד משהו קטן.
בסיום הפרשה,הפסוק האחרון,
"כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".

מדוע נאמר "בכל מסעיהם",הרי ענן ה' על המשכן היה רק כאשר הם חנו,
בשעת המסע הרי הענן הלך לפניהם ??

אלא ללמדנו כי כי גם בשעת "החניה" ,גם בזמנים שנראה לנו שהמסע נעצר-אין התקדמות,
מלמדת אותנו התורה שזה עדיין המסע.
גם שם המעשים שווים הון.
גם ה"חניה" היא חלק מהמסע.

ואכן..כאן ראוי לסיים במילים,
חזק חזק ונתחזק.

שבת שלום.
אפרים אפשטיין.

להערות והארות אפשר במייל
a0527632660 @gmail.com